בין המיצרים

יול 21, 2014
Elana Kaminka

מאת נבו שינאר, תוכנית עמיתי תבל, פורסם לראשונה בבלוג האישי שלו "הנתיב"

אני מסתכל סביבי, והכל צומח. ההרים, שרק לפני שבועות ספורים נדמו למדבריות חסרי תקווה, הפכו את עורם, ומכל מקום אפשרי בוקע לו איזה עשב רענן וירוק, ענף חדש, פרח ריחני.

התחלפה לה עונה. עוד אחת.
בעודי מסתכל, אני מטלטל מצד לצד. כאלה הן הנסיעות בג׳יפים המיושנים במעלה ומורד הכפרים שבהם גרנו – מפנקות.
קשה לי להפנים שאני כבר מדבר וחושב על החוויה הזו בזמן עבר. איך חלפו להם עשרה חודשים, כמעט מבלי להבחין, עונות באו והלכו, אנשים נכנסו לחיי ויצאו? החיים כל כך תמוהים באופן הזה שבו הכל נע כל הזמן קדימה, בלי הפסקה ורחמים, קדימה. ולכל דבר יש סוף, ואז התחלה חדשה של דבר אחר.
אבל המעברים תמיד מאתגרים אותי; המעבר בין ישראל לנפאל, או הנסיעות התכופות (שנכון יותר להגדיר אותן: מעברים בין מימדיים) בין קטמנדו חזרה אל הכפרים. לפקוח עיניים מול פסגות אפופות עננים, לרק כדי להוריד אותן ולבהות במשך שעה בטלפון שלי, שמספר לי על חיים של אנשים אחרים, רחוקים עד כאב ממני.
הייתי רוצה לספר לעצמי כמה למדתי, וכמה גדלתי, אבל אני לא בטוח שהרשימות האלה הן מה שבאמת מעצים אותי.
אלה בני האדם שאני זוכה לפגוש על הדרך, שמרגשים אותי עד דמעות. ובשבועות האחרונים, ככל שהסוף הדמיוני הלך ותפס צורה מאיימת ומאוד מוחשית, קיבלתי אינספור הזדמנויות להיזכר באמיתה הזאת, להרגיש אותה, כמו גם את החרטה על כך שאני מאפשר לעצמי לשכוח אותה.
המתנדבים הנפאלים שעבדו לצידנו השנה, אלה שבקושי פצו את פיהם כשפגשנו אותם, נפרדו מאיתנו אחרים. אני לא יכול לשים את האצבע על השינוי שהם עברו, או על סיבה מרכזית למה שהתרחש; אולי זה היה האתגר, גם עבורם, של החיים בכפר, או המפגש עם הזרים המוזרים האלה שהגיעו מארצות אחרות עם נוירוזות, תוכניות ושאיפות.
אנשי הכפר, שבהתחלה התייחסו אלינו בחשדנות, כיאה לחבורת החייזרים שבוודאי הם ראו בנו, התרככו בהדרגה. כשהגיעה העת להיפרד מהם, בין דמעות וחיוכים, פתאום הבנתי עד כמה חשוב לראות אנשים, ועד כמה עצם החוויה הזאת איפשרה גם להם וגם לנו לצמוח ולהתבגר.
Bhwansa community goodbye- Tevel Fellowship

הקהילה נפרדת מהעמיתים בבוואסה

כשסעדנו את ליבנו בפעם האחרונה עם המשפחה שבביתה התגוררנו, ניסינו להסביר לבתם הבכורה על כך שבארצי, המקום אליו אני נוסע בקרוב, מתחוללת מלחמה. היא הסתכלה עלי לרגע, לא מבינה, ואז חייכה את החיוך הקשוח שלה והפטירה: ״במי הם נלחמים? ועם מה? חרבות?״
נפאל.
ממלכה מלאת סתירות והומור עצמי, סבל ועוני, ואנשים שמאמינים שאי שם, בארץ הדמיונית ממנה הגעתי, עוד נלחמים עם חרבות. ברגעים כאלה לא קשה להבין למה החלטתי להמשיך ולסייע לאחרים לחוות אותה ואת עצמם בה, בשנה הקרובה.
המתנדבים הבינלאומיים, עיניהם נשואות אל השלב הבא, הגיבו במגוון צורות ודרכים, כיאה לאסופה ההטרוגנית שהיינו.
היינו.
 
ביום האחרון שבו תיפקדנו כקבוצה, ישבנו יחד בספריה, שבה ישבנו פעמים רבות מספור השנה. התבקשנו להציג אחד בפני השני והשלישית פרוייקטים אישיים שיסכמו את החוויה שלנו. היו שם שיר וסרט, מצגת על נשים שנגעו באחת מאיתנו, ותמונות של אנשים ששותים ממי נביעה. היו קלפים שמישהי הכינה, עם תמונות שייצגו עבורה רגשות שונים, והיה אחד שביקש להציג את המסע שלו דרך הארכיטיפים של יונג ונרטיבים מיתולוגיים.
קבוצה צנועה של אנשים.
Tevel Fellowship- Cohort 1 Nepal

העמיתים הבין-לאומיים

התבוננתי עליהם, וניסיתי להרגיש אותם. בפעם האחרונה, בהזדמנות היחידה שנותרה לי, לחוות אותם מבלי לשפוט, מבלי לקטלג ולכעוס ולהתאכזב. וכך יכולתי לראות אותם, כמו שהם באמת; אנשים בעולם, שמחפשים דרך לתרום לו ולהפוך אותו למקום טוב יותר, שאיפשרו לעצמם לנוע אל תוך הרפתקאה ואתגרים והמון חוסר ודאות.
אנשים אמיצים.
ואהבתי אותם באותו רגע, ונפרדתי מהם, ביני ובין עצמי. בשעות ובימים שעברו מאז, המשכנו כמובן לבלות זמן ביחד, אבל מצאתי את עצמי כבר עמוק בתוך המעבר. משחרר את ההווה שהולך ומאיץ אל סיומו של שלב, סופה של תקופה.
ביקשתי מעצמי איזו תובנה גבוהה, איזה משפט חורץ להבות שיסכם עבורי את כל זה: רגעים של פלא על צלע הר, נפאלית צעירה שמקיאה עלי אטריות באוטובוס, אינספור ריבים ולחצים, שיחות של משמעות, תינוק טיבטי שהחיוך שלו יכול להמיס את קרחוני הקוטב – ולא מצאתי.
רק בקשה אחרונה, של מי שתדריך איתי בשנה הבאה, נחקקה במוחי היום, יומנו האחרון כאן. ״לא משנה מה עברתם כאן, קחו אתכם את הטוב״ היא אמרה והתבוננה על כולנו בעיניה החומות, חיוכה הצחור בוהק כמו פרסומת למשחת שיניים. ״קחו את הזיכרונות הטובים, של חיוכים ושמחה, ותהיו מאושרים בכל מה שתעשו״.
כל כך קל עבורי, המערבי שנושא בתוכו שיעורים של חיים בעולם ציני ומורכב לכאורה, לפטור בקשה כזאת בתור משאלת לב ילדותית של נפאלית תמימה. אבל כשהיא התבוננה עלינו וביקשה, בכל כנותה, שנמשיך הלאה מתוך הטוב, לא יכולתי שלא להתרגש.
אולי בעצם, זו הבחירה שיכולה לשחרר את כולנו מהשדים והמשאות שאנחנו נושאים דרך קבע על גבנו.
תודה לך נפאל, לא האמנתי שמקומות וחוויות כאלה אפשריים. נתראה בשנית בקרוב, ועל אף הפחד מהלא ידוע, מכך שאני עובר לתפקיד אחר ומלא באחריות, חששות וציפיות, אני יודע שאוכל לו, הרבה בזכות השנה האחרונה.
וזו בעיני – חוויה משמעותית.

 

No comments

You must be logged in to post a comment.