טקסט וצילומים מאת שגיא קירשנפלד, תוכנית עמיתי תבל
ביום שבו האדמה רעדה בנפאל, עמדתי על ההר הכי גבוה באזור בו אני עובד מזה שמונה חודשים עם 65 חברי קבוצות הנוער שלי בפיקניק שאירגנו במשך החודש האחרון. קבוצת נערים שיחקה כדור עף באחת הפינות, קבוצת נערות הכינו חטיפים מנודלס לא מבושל, מלא אבקת צ’ילי ואורז מושטח בפינה נוספת. עננים כיסו את השמש לפרקים. בין משב רוח קריר לשמש שורפת צילמתי תמונה ועוד תמונה. לפתע, ההר החל לזוז. הכול עצר מלכת. לקח לי כמה שניות להבין שזו לא הרוח, הרי איך רוח יכולה להזיז הר? זה גם לא היה חוסר היציבות שלי מההליכה של השלוש שעות לפסגה. התחלתי לרוץ למקום הכי פתוח בזמן שהאסימון נופל לשאר האנשים וצעקה מזמינה את הצעקה שאחריה. במשך דקה שהרגישה כנצח צפיתי בנפאל ההררית רוקדת את הריקוד הכי מלאנכולי וטראגי שחזיתי בו מימיי. כולם נעו בסלואו מושן, הכדור היה מונח על האדמה וזז מצד לצד. הבטתי מסביב בכול הנערים והנערות שלמדתי כל כך לאהוב במשך התקופה המטורפת הזו, מפוחדים ומחובקים, לא לחלוטין מפנימים מה קורה. חיפשתי אחר השותף שלי, שאר המתנדבים הבין לאומיים שאיתי, כולם היו מפוזרים ומהורהרים. לאחר עוד כדקה, כאשר העולם חדל מלנוע כעלה נידף ברוח הכל חזר לקדמותו, בסדר הכרנולוגי הקבוע של : טראומה, הדחקה, פוסט טראומה והבנה.
הכדור שוב עף באוויר. הרוח המשיכה לקרר לפרקים ואני חיברתי את עצמי מחדש למציאות, חזרתי אל הנערים שלי עם חיוך מנחם. אולי זו סתם רעידת אדמה קטנה אף אחד מאלו שמולי לא נפגע, הכול בסדר. חיפשתי שוב את השותף שלי והוא עמד במעגל עם כול שאר העמיתים הנפאלים בתוכנית. כעבור כמה שניות אחת מהן פרצה בבכי שצרם לי באוזניים כסירנה. הלכתי במהירות למעלה, מנסה לנשום ולהחזיק מעמד בתוך מה שכבר החל לסדוק ולחלחל בי, זה לא היה רק פה, בהר הקטן שלי. כול העמיתים ישבו באטרף עם הטלפונים שלהם בזמן שהרשת קרסה בנסיון לתקשר עם המשפחות שלהם בעמק קטמנדו. השותף שלי היה בין היחידים שעוד לא הצליח ליצור קשר. שאלתי אותו מה קרה, הוא ענה בקול רועד אך בשליטה עצמית מאולצת “קטמנדו נהרסה, הבית של ראמש (אחד העמיתים) קרס” הסתכלתי על כולם כלא מאמין. ככל שהזמן עבר עוד ועוד מהם גילו שבתים קרסו, אנשים נפצעו, הדמעות והצעקות גברו. הסתכלתי שוב מסביב על כול הנוער, אשר המשיכו בשלהם, אך לאט לאט גל האפטר שוק פגע בהם וחלק מהנערות פרצו בבכי. נכנסתי לאזור דמדומים. נקרטו לי הידיים והרגליים – מה עושים בכלל בסיטואציה הזו?! הרגשתי שהעולם מתפרק אך באותה נשימה הייתה לי אחריות על כול האנשים האלו בזמן שאף אדם אשר מושרש במדינה הזו לא מצליח לתפקד. אני ושאר המתנדבים הבין לאומיים התחלנו לאסוף את הנוער בכדי להתחיל לרדת למטה, בלי לבשל, בלי לרקוד, בלי למלא את היום בכיף ומשמעות אך פגשנו חומה והתנגדות. שוב נקרעתי. האם פשוט להמשיך לחגוג או לרדת ולהבין מהיא רמת ההרס ומה לעשות הלאה. לאחר כחצי שעה של ריבים צעקות והתנגדויות וכאוס מוחלט התחלנו לרדת. הדיכאון סרח באוויר. ניסינו להחזיק את כולם ביחד אך מהר מאוד כולם התפזרו לעולם שלהם. השותף שלי נעלם, חיפשתי אותו, ידעתי שהוא בין האחרונים לשמוע ממשפחתו. ליבי פעם בדאגה, שברון. לבסוף הוא הגיע מאחת הירידות לכפר, חיוור לחלוטין. ניגשתי אליו עם דמעות עצורות בקצוות העין “אתה בסדר?” שאלתי בעדינות אשר נאחזת באוויר לנשימה “אין לי בית לחזור אליו.” הוא אמר בקול חרישי שקרע אותי לגזרים יותר מכול הלם שהפיל אותי מרגלי בחיים שלי. חיבקתי אותו ולקחתי נשימה. עדיין הייתי צריך להחזיר את כולם הביתה.
חזרנו לכפר שלנו וכחלק מתוכנית חירום של ה 72 שעות לרעש נוסף ירדנו לכפר התחתון בכדי להיות עם כולם ביחד במחנה הפליטים שהקמנו. במשך שלושת הלילות שלאחר מכן צפיתי בחברים הנפאלים שלי מאבדים את שפיותם ורבים בינם לבין עצמם, רבים עם הארגון שלא מאפשר להם לנסוע אל המשפחות שלהם מסיבות בטחוניות, חוויתי עוד שתי רעידות אדמה גדולות שכל אחת מהן גרמה לעוד נזק נפשי ופיזי. ניסיתי להישאר הכי חזק בשביל השותף שלי שהתפרק מולי לרסיסים ובכה בפעם הראשונה בהיסטריה ונתן לי להישאר לצידו מפני שלא היה לו כוח לנאום הקבוע של “אני הינדו, אני לא רוצה שתראה אותי ככה, אסור לי להטריד אדם אחר מקו מחשבתו” פשוט ישבתי, שתקתי, חיבקתי, עזבתי, בכיתי והתאוששתי מפני שזה הדבר היחיד שיכולתי לעשות. עבר שבוע מאז רעידת האדמה. שבוע שבו נאחזתי בעשר אחוז סוללה, חיפשתי גנרטורים ודלק בכול ההר בניסיון נואש להטעין עם עוד 200 אנשים מהכפרים באזור. כיביתי והדלקתי את עצמי בכדי לא לאבד את השפיות. סוף סוף מחר אנו חוזרים לקטמנדו, בכול הגוף שלי בוער הרצון האנושי לעזור, לשקם, לתמוך בכול כלי שאספתי לחיקי במשך 24 שנות חיי. כעת אני כאן מפני שהתחברתי לאנשים הקסומים האלו שאפילו בזמנים כאלו ממשיכים להגיד לי “נמאסטה” ולחייך. אני לא מסוגל לנטוש אותם, אני לא מסוגל לנטוש בידיעה שלאדם שעבדתי איתו ובניתי איתו את מערכת היחסים הכי מאתגרת וארוכה שהייתה לי בחיים במשך שמונה חודשים, אין אף בית בכפר שעומד והוא ישן באוהל מפלסטיק עם כול הקהילה שלו. אני אוהב ומודה לכול החברים אשר דאגו ותמכו, בזכותכם נשארתי חזק ולאמא המדהימה שלי שמאמינה בי.
