מאת לביאה נולמן, עמיתי תבל 2016-2017
בכל ערב שישי אחרי שכולם אכלו מספיק ועכשיו יכולים להתרכז במשהו מלבד האוכל, אנחנו עושים סבב של “ורד, קוץ, ניצן”. זה רעיון שרפי הכיר למשפחת המתמחים של תבל בצדק לפני זמן מה. כל אדם משתף משהו טוב שקרה לו השבוע (ורד), משהו מעצבן (קוץ) ומשהו שהוא מצפה לו בעתיד הקרוב (ניצן). הבית שלנו כאן בנפאל כבר רגיל שזאת מסורת ארוחת שישי, כך שרק לעיתים רחוקות אני זו שמתחילה את הסבב. כשיש לנו אורחים אנו מעודדים אותם להצטרף ולהשתתף. אני אוהבת שיש לנו מסורת ערב שבת בבית הקטן שלנו !
סאנטוש (העמית הנפאלי איתו אני עובדת) ואני אחראים על הבישול לארוחת שישי, אבל לעיתים קרובות אחרים עוזרים גם. סאנטוש תמיד שואל באיזה שעה השבת נכנסת כדי שהוא יוכל להגיד לי מתי אנחנו חייבים להתחיל לבשל. בכל שישי מרג’י או פרנקי (העמית היהודי הנוסף) מכינים חלה! כן, מעל התנור ובלי סיר פלא. הפלא הוא שהחלה יוצאת מוצלחת ביותר ברוב השבועות. 🙂
בליל ששי האחרון ניהאריקה הכינה כרובית בטמפורה. היא באה לשאול אותי מתי צריך לכבות את האש כי היא ידעה שאנחנו מתקרבים לכניסת שבת. בכל שבוע מחדש אני מתמלאת יראת כבוד אל מול התמיכה וההתחשבות של חברי הבית שלי. לעיתים סאנטוש חושב על התפריט לערב שישי כבר בחמישי, כמו כל ‘בלבוסטה’ טובה. כשאמרתי לגאוראב שאנחנו מכינים יותר מדי אוכל הוא הגיב “אבל זה יום שבת”.
בערב שישי קידשנו על החלה, אבל רק אחרי ששרנו “לכה דודי” במנגינה האהובה על גאוראב ו”שבת שלום ל…” שהוא השיר האהוב על סאנטוש. אכלנו את החלה עם טחינה, בליווי זעתר שאבא של פרנקי שלח. אכלנו גם דאל (עדשים), בהאט (אורז), כרובית בטמפורה, אלו רה אנדה (קארי תפוחי אדמה וביצים), ופאפאד (מאכל מוזר אך טעים שעשוי מקמח חומוס). הייתי אמורה להכין סלט עגבניות אבל שכחתי. אין צורך לומר, שנשאר אוכל אחרי הארוחה, כמו תמיד בערב שישי (כמובן שנשאר גם הרבה אורז, אפילו שהצלחתי לשכנע את סאנטוש לבשל קערת אורז אחת במקום שתיים.. משימה לא קלה..).
שבת הוא יום רגוע בו אני ישנה עד מאוחר, קוראת הרבה ומרגישה קצת עצלנית ואף מעט משועממת. אחר הצהריים אני אוהבת להסתובב באזור ולבלות ליד ברז המים. נחמד ללכת לשם גם כשאני לא צריכה מים ויכולה סתם לפטפט עם האנשים שמגיעים. למרות זאת, אתמול כשישבתי שם עם פרנקי, לא היה שם אף אחד! אני חושבת שכולם היו במנוחת שבת. עובדה נחמדה: שבת הוא היום החופשי גם בנפאל.
והבדלה? אחד מהעמיתים הנפאלים (בדרך כלל גאוראב) מחזיק את הנר, כשהוא יודע שזה יקבע את גובהה של בת זוגו העתידית. פרנקי ניסה פעם להחזיק את הנר במקום גאוראב, בטענה שהוא לא צריך כי כבר יש לו חברה. אבל גאוראב לא ויתר כלל.
זה מבלבל ומרגש אותי בו זמנית לחשוב כמה הנפאלים שאני חיה איתם אוהבים את ערבי שבת. העמיתים היהודים שאני חיה איתם, אפילו שאינם מסורתיים, מפתיעים אותי גם הם כל פעם מחדש.
אם זה לא ורד, אני לא יודעת מה כן.
