מאת מיכה אודנהיימר.
מאז שפגשתי את ביג’יי ת’אפה, אני מנסה להסביר לצוות תבל בצדק הנפאלי מה המשמעות ביידיש של המילה “נעאחס” (נחת).
ביג’יי הוא חבר במחזור הרביעי של תוכנית ‘עמיתי תבל’, המורכבת ממספר שווה של ישראלים ויהודי התפוצות ומקומיים. כל העמיתים (מלבד מספר ישראלים שסיימו את שירותם הצבאי והראו יכולות מנהיגות;) סיימו את לימודיהם באוניברסיטה לאחרונה, וכך גם ביג’יי. כאן נכנסת לתמונה ה”נעאחס”.
ביג’יי מגיע מKhotang, אזור מרוחק למרגלות ההימלאיה במזרח נפאל. הוריו התפרנסו מחקלאות, אך כמו חקלאים קטנים רבים בנפאל ובמדינות עולם שלישי אחרות, לא היו להם מספיק אדמה או משאבים לגדל מספיק יבול אפילו בשביל מזון בסיסי. אביו של ביג’יי נאלץ להגר להודו, לעבוד ככורה פחם במכרה. אביו נפטר כשהיה בן 6, והוא נאלץ לפרוש מבית הספר בגיל 11, אך הכוח והעוצמה של החינוך וההשכלה השאירו עליו חותם. למרות רצונו שילדיו ירכשו השכלה הדבר לא התאפשר, מורדים מאוויסטים שנאבקו בממשל הנפאלי כבשו את האזור בו ביג’יי ומשפחתו גרו; כתוצאה מכך המורים ברחו ובתי הספר נסגרו.
ביג’יי היה בן שמונה כשאביו שמע שיש עבודה במחצבת אבנים על יד הדרך מפוקרה לקטמנדו, היכן שהמאוויסטים עדיין לא שלטו, ושיש בקרבת מקום בית ספר קהילתי טוב שקיבל ילדים מהמחצבה. המשפחה עברה, וביג’יי למד בזריזות מהי מחצבת האבנים: מחנה על גדת הנהר שם אנשים חסרי האדמות ועניים בעלי חובות, מכל קצוות נפאל, סחבו סלעים מהמים וריסקו אותם לאבנים ולחצץ בעזרת פטיש. החצץ נמכר לתעשיית הבטון. ביג’יי ומשפחתו גרו באוהל פלסטיק מאולתר שהוצף במים במהלך המונסון ורתח מחום בקיץ. רוב הגברים, וכן נשים רבות, שעבדו במחצבה שתו בזמן העבודה, כדי לטשטש את הכאב שנגרם להם משעות של עבודה חזרתית וסיזיפית, מאצבעות שבורות ורסיסי אבנים שניתצו לתוך עיניהם.
עם כל זאת, התקווה בדמות הזדמנות לחינוך התממשה. בקרבת מקום היה בית ספר קהילתי אליו ביג’יי הלך אחרי שקם עם שחר כדי לעבוד שעתיים בריסוק האבנים לפני תחילת הלימודים. אחרי הלימודים, ביג’יי היה חוזר למחצבה לעוד כמה שעות עבודה. אפילו אם היה לביג’יי זמן פנוי, האוהל שלהם ללא חשמל או מקום לאחסן ספרים, לא היה מקום אידאלי ללמוד בו ולעשות שיעורי בית. אך ביג’יי עשה כמיטב יכולתו.
ביג’יי שובץ בכיתה ה’, אבל הוא לא היה בבית הספר כבר כמה שנים. הוא נכשל, לאכזבת אביו, והיה צריך לחזור על שנת הלימודים. אך הוא היה נחוש. בשנה הבאה, הוא סיים כמצטיין בכיתתו. מוריו נדהמו מהמהפך חסר התקדים שהוא עשה; כשהם שמעו שהוא לא יוכל להגיע לבית הספר בשנה שלאחר מכן כי משפחתו לא עומדת בתשלומים המועטים לבית הספר, הם שילמו את שכר הלימוד של ביג’יי בעצמם.
כשביג’יי היה בן 14, עמותת תבל בצדק הגיעה למחצבת האבנים ולבית הספר, במטרה לעבוד עם נשים, ילדים ונוער. בעבודתנו בתבל אנו משתמשים לעיתים קרובות בתאטרון ככלי ליצירת קשר עם צעירים לגבי סוגיות שונות, כדי לעורר יצירתיות ולחזק ביטחון עצמי ומנהיגות. ביג’יי נבחן לקבוצת התאטרון, “הייתי צריך לשחק אישה יולדת” הוא נזכר. הוא ביצע את האודישן בביטחון עצמי רב והתקבל לקבוצה. ביג’יי התאהב בתאטרון, ובאמצעותו נכנס להיות מעורב בתנועת הנוער של תבל בצדק Hami Yuva, או “אנחנו הנוער”, ולבסוף הפך למדריך בתנועה. ביג’יי נזכר במדריכים הישראלים מתבל בצדק שעזרו לו ללמד תאטרון ולהתחיל את תנועת הנוער; שמות ישראלים מתגלגלים על לשונו כאילו היה מורה בכיתה א’ בתל אביב המקריא שמות: ניצן, איילת, יונינה, יותם…
מערכת החינוך הציבורית בנפאל מסתיימת בכיתה י’. ביג’יי עבר את מבחן סיום הלימודים, המקבילה הנפאלית לבחינות הבגרות, בהצטיינות יתרה, אך למשפחתו לא הייתה יכולת לממן עבורו שנתיים נוספות בבית הספר, המקבילה הנפאלית ליג’-יד’. למרבה המזל, לתבל בצדק הייתה תוכנית מלגה לפעילים בתנועת הנוער; העמותה שילמה את שכר הלימוד וביג’יי המשיך להדריך את המדריכים הצעירים בתנועה. במקביל, אימו של ביג’יי הפכה לאחת ממנהיגות קבוצות הנשים של תבל בצדק. קבוצות הנשים מציעות שיעורי קרוא וכתוב, הדרכה בנושאי סניטציה ובריאות והעלאת מודעות לגבי אלימות כלפי נשים, שלמרבה הצער נפוצה באזורים רבים בנפאל.
מעל אזור מחצבת האבנים חיו קבוצה מודרת חברתית אף יותר, ה-Dunwar Rai. זוהי קהילה של דייגים, אשר עבורם דיג בנהר היה מקור מזון והכנסה עיקרי במשך דורות. אך בגלל שינויי אקלים, ובתוך כך גם מחצבת האבנים, לא נותרו דגים גדולים בנהר. רבים מבני ה-Rai עבדו במחצבת האבנים, אך שלא כמו שאר העובדים, היו להם מעט אדמות, ידע מועט מאוד על חקלאות והיעדר אספקת מים מלבד מבעונות הגשומות. תבל בצדק הביאה מערכות השקיה, יצרה חוות הדגמה על מנת ללמד טכניקות חקלאות, ועזרה לכפר לבנות שירותי ביו-גז, השירותים הראשונים מסוגם בכפר.
מה שביג’יי זוכר יותר מהכל זה השינוי החברתי בכפר ה-Rai. “לפני שתבל בצדק הגיעה, היינו נמנעים ללכת ליד הכפר, אפילו אם זה האריך את הדרך, כי הם היו זורקים עלינו אבנים. הם היו פראים מבחינתנו. אבל כשהם התחילו לעבוד עם תבל בצדק, הכל השתנה. התושבים רכשו ביטחון עצמי. הם הפסיקו לפחד מהעולם החיצון. הם התרככו כלפינו. התחלנו לעבוד ביחד”.
אחרי סיום התיכון, ביג’יי למד באוניברסיטה בקטמנדו בעזרת מלגה מארגון אחר. הוא גם המשיך לעבוד בתבל בצדק, כעת כמורה לתאטרון שעורר את היצירתיות של בני הנוער באזור חדש בו העמותה החלה לעבוד, רמיצ’אפ. אחרי סיום לימודיו באוניברסיטה, היה זה המשך טבעי להצטרף לעשייה של תבל בצדק. ביחד עם 13 נפאלים בוגרי אוניברסיטה נוספים ושותפים ישראלים ויהודים, ביג’יי החל לעבוד לתקופה של שבעת החודשים הקרובים באזור כפרי מרוחק, עם בני נוער שסיפורם האישי דומה מאוד לסיפורו. “אני רוצה להוות דוגמה, מודל לחיקוי” הוא אומר. “אני רוצה לספר לצעירים בכפרים שזה אפשרי להתגבר על כל מכשול אם יש לך נחישות – ועזרה מהסוג הנכון”.
אז מה פירוש המילה “נעאחס”? רבי נחמן מברסלב אומר שאנו חווים נעאחס כשהיופי הטבעי ואור העולם חוצבים את דרכם אל ליבנו בדרך קבע. כשאני מדבר עם ביג’יי ורואה איך כל הרבדים של עבודתנו איתו שולבו יחדיו ויצרו איש צעיר יוצא דופן, נחוש ובעל ערכים, ככה אני מרגיש. העבודה שאנו עושים לוקחת זמן, אבל לבסוף היא חודרת לליבנו וללב הקהילות איתן אנו עובדים. לחזות איך זרעים של טוב צומחים באדמה הפוריה של נשמות האדם, איך ילד עני ביותר, עם “עזרה מהסוג הנכון” יכול להפוך למנהיג ולהוות השראה לכולנו – זו בשבילי ההגדרה של “נעאחס”.
